כשהיוגה התחילה לזלוג מהודו למערב, במקום להשתמש בכלים הרוחניים שלה כדי להשקיט את התודעה הנוירוטית שלנו כמערביים, שינינו את תרגולי היוגה כך שיתאימו לתודעה האינטנסיבית וחסרת השקט שלנו, שיוצרת את רוב הסבל שאנחנו חווים. מסיבה זו, נראה ששיעורי היוגה הפופולריים ביותר במערב הם אלו שבהם התרגולים דינמיים מאוד, אינטנסיביים, מהירים ומתורגלים במאמץ יתר ובכאב, ואלו בדיוק המאפיינים שהתודעה של האדם המודרני שרויה בהם רוב הזמן.
הבעיה היא שאם בנוסף ללחץ שמלווה אותנו בחיי היום-יום, גם תרגול היוגה שלנו נעשה באינטנסיביות ובמאמץ, מתי נחווה את המצרך הנדיר והיקר כל כך של החיים המודרניים – שלווה?
אלו הן חמש הסיבות מדוע כאב ומאמץ אינם אמורים להיות חלק מתרגולי היוגה:
1. It’s in the book
מתרגלים רבים משקיעים זמן רב בלימוד הכתובים של היוגה ויודעים לצטט את רוב הסוטרות במדויק, ועדיין, כשזה מגיע ליישום הפילוסופיה על מזרן היוגה הם, מה שנקרא, Do not walk the talk.
לפניכם שלוש דוגמאות מהיוגה סוטרה של פטנג׳לי הממחישות את החשיבות של תרגול ללא מאמץ:
1.2 – יוגה צ׳יטה וריטי נירודהא (Yogas Chitta Vritti Nirodha).
״יוגה היא השקטת תנודות התודעה״.
הגוף והתודעה שלנו הם ישות אחת בלתי ניתנת להפרדה.
אי אפשר להפריד את הגוף מהתודעה, ולהפך.
זה אומר שכל תחושה פיזית שנחווה בגוף תשפיע על קצב התנודות שנחווה בתודעה ועל עוצמתן.
תרגול במאמץ פיזי רב יגרום לתחושות גופניות חזקות, כמו מתיחה עמוקה מדי עד כאב או רעד בשריר בגלל עומס יתר. האינטנסיביות הפיזית הזו רק תגביר את התנודתיות של התודעה ותהפוך אותה לתזזיתית וחסרת מנוח כי לגוף לא נוח.
לעומת זאת, תרגול התנוחות בנינוחות מלאה, המלווה בתחושה גופנית רכה ועדינה, ייצור תודעה שקטה, בהירה ומתבוננת שתהיה תואמת לתדר השקט שנחווה בגוף.
תלמידים שיתפו אותי לא פעם שתרגול יוגה מהיר ומאומץ דווקא עוזר להם להשקיט את המחשבות.
ברוב המקרים, חוויית השקט שהם דיברו עליה הייתה מותנית אך ורק בפעילות אינטנסיבית כמו תרגול יוגה דינמי, ריצה או ספורט באופן כללי.
כתוצאה מכך הם איבדו את היכולת לחוות שקט שעומד בפני עצמו ושאינו תלוי בהסחת הדעת שהפעילות האינטנסיבית יוצרת.
התרגול המאומץ גרם להם לפתח תלות בפעולות דינמיות ואינטנסיביות, שלא תמיד מיטיבות עם הגוף ולעיתים אף מסתיימות בפציעות.
אותם תלמידים איבדו את החופש לחוות שקט ושלווה מעצם היותם.
2.35 – אהימסה (Ahimsa).
עקרון אי האלימות ביוגה.
לפי עיקרון זה, עלינו להשתדל לנהוג בחמלה ובאי אלימות כלפי כל יצור חי, כולל אנחנו עצמנו.
רבים על דרך היוגה מתרגלים באדיקות את העיקרון הזה בחייהם בדרכים שונות, כמו אי אכילת מזון מן החי או אי שימוש באלימות פיזית או מילולית כלפי אחרים.
משום מה, דווקא בתרגול תנוחות היוגה אנשים מתרגלים במאמץ רב וגורמים לגופם חסר האונים לכאוב עד שהוא אינו עומד עוד בעומס הרב שמופעל עליו מה שבהכרח גורם לפציעות. אם זו לא אלימות, אז מהי אלימות? 🙂
המשותף לגוף שלנו ולתינוק הוא ששניהם לא יכולים להגן על עצמם. רק אנחנו יכולים לעשות זאת!
וכשם שהמחשבה על להכאיב לתינוק מזעזעת אותנו, כך צריכה להיות גם המחשבה על להכאיב לגוף שלנו.
רוב האנשים חושבים שהסיבות לשריר קצר הן פיזיולוגיות בלבד, אבל מכיוון שאי אפשר להפריד את הגוף מהמיינד, אפשר לומר שבאופן עקיף גם המיינד מקצר לנו את השרירים. אם אנחנו מכווצים מנטלית, רגשית או אנרגטית בגלל דאגות, סטרס, פחדים, או הזדהות יתר עם הרגשות שלנו, הכיווץ הזה יגיע גם לשרירים. לכן, אם מתרגלים במאמץ ובכאב וכופים על השריר מתיחה עמוקה מדי או משקל יתר, הוא אומנם יתארך ויהיה גמיש וחזק יותר, אך השחרור יהיה ברמה הפיזית בלבד ולא ברמה המנטלית, הרגשית או האנרגטית (שזה מה שהופך את היוגה לתרגול הוליסטי).
בנוסף לכך, עבודה כוחנית עם הגוף תצמצם את התודעה לתודעה הישרדותית בלבד, כזו המוכנה לפצוע את הגוף בשביל ביצועים פיזיים.
2.46 – סטהירה סוקאם אסאנם (Sthira Sukham Asanam).
תנוחת יוגה (אסאנה) צריכה להכיל בתוכה שתי איכויות מנוגדות אך משלימות: יציבות ונינוחות.
יש למצוא בתנוחה את האיזון בין ערנות להרפיה, בין דריכות להתרווחות.
כשמתרגלים יוגה במאמץ ובכאב, כף המאזניים מטה את אופי התרגול לכיוון היבט היציבות על חשבון הנינוחות, כי אי אפשר להיות לגמרי נינוחים כשהגוף חווה מאמץ או כאב.
אם נותנים דגש רב יותר לאיכות אחת (יציבות) על חשבון השנייה (נינוחות), יהיה לנו מאתגר יותר לשהות במצב של יוגה, שהוא כפי שצוין קודם – השקטה של תנודות התודעה.
כל אחד יכול להיות אדום, להזיע ולהתנשף בתנוחת כלב מביט למטה. האומנות בתרגול היא לשהות בתנוחה באותה נינוחות שבה שוכבים בערסל.
סוואמי סאטצ'ידננדה, מורה בכיר וידוע מהימים שיוגה עדיין לא הייתה טרנדית, אמר:
״האטה יוגה זו מדיטציה בתנועה שמרגיעה את הגוף, את המיינד ואת הנשימה.
אין לבלבל בין תנוחות היוגה ובין תרגילי ספורט שלרוב נעשים במהירות ובמאמץ מרובה״.
2. It’s all about the Prana
מושא התרגול המרכזי של היוגים הקדומים היה הפראנה.
פראנה היא האנרגיה הקוסמית, שלפי היוגים יוצרת את המציאות – גם את זו הפיזית וגם את זו האנרגטית.
האטום, האבן, העץ, הגוף שלנו, גלי האור, גרמי השמיים – כולם הם פראנה שמתבטאת בצורות שונות, בתדרים שונים וברמות דחיסות שונות.
לדוגמה:
אבן היא עצם שיש בה פראנה בתדר נמוך וברמת דחיסות גבוהה, לעומת קריסטל שהוא עצם שיש בו פראנה בתדר גבוה יותר וברמת דחיסות נמוכה יותר.
הפראנה שמצויה בגוף חולה, סגור ומכווץ מתבטאת כאנרגיה דחוסה ותקועה שיוצרת אי נוחות, סימפטומים וכאב (כמו דלקת גרון, גידול סרטני, אסטמה וכו׳).
הפראנה שבגוף בריא, גמיש ומאוזן מתבטאת כאנרגיה אוורירית שזורמת בהרמוניה בין כל מערכות הגוף.
חוסר איזון פיזי, מנטלי ורגשי מרוקן אותנו מפראנה (אנרגיה), לכן כשהגוף מאוזן האנרגיה שמתעצמת בו מתחילה לתדלק את התודעה הגבוהה, שממקום רוחני, אפשר להגיד שהיא תודעה שמעבר לתודעה ההישרדותית שמניעה את רוב האנושות ויוצרת את רוב הסבל הקיומי שלנו.
ככל שתהיה לנו יותר פראנה מאוזנת בגוף, כך התודעה שלנו תיפתח ותתרחב, ואיתה תגדל היכולת שלנו להכיל את הדרמות של החיים שלרוב מרוקנות אותנו מאנרגיה.
כל פעולה – פיזית, רגשית או מנטלית – יכולה לצרוך פראנה או לספק לנו פראנה. רגש של אהבה מעלה את הפראנה בגוף, לעומת רגש של כעס שמכלה את הפראנה.
המשוואה היוגית פשוטה מאוד – נינוחות מעלה את רמת הפראנה בגוף, מאמץ מכלה פראנה. זו הסיבה שכשאנחנו מתאמצים אנחנו מתעייפים.
לכל אדם יש כמות מסוימת של פראנה בגוף האנרגטי (הגוף הפראני) שמקיף את הגוף הפיזי, והפראנה היא שמטעינה את הגוף הפיזי בְחיים. כשמתרגלים יוגה במאמץ פיזי רב, מערכת העצבים, השרירים והריאות צורכים את מרב הפראנה ועל כן מרוקנים את הגוף האנרגטי ואת הצ׳אקרות (מרכזי האנרגיה) מפראנה.
מכיוון שכל כיווץ של שריר צורך כמות מסוימת של אנרגיה, עדיף להשתמש במינימום השרירים הנדרש כדי להחזיק את הגוף בתנוחה.
אם ברצוננו להשתמש בפראנה ככלי להעלאת התודעה, עלינו להפוך את תרגול היוגה לאומנות שבה אנחנו מעוררים מקסימום פראנה במינימום מאמץ.
בספורט אנחנו יוצרים גוף שרירי, דחוס ברקמות, שאין בו מקום לזרימה של פראנה.
פראנה בתדר גבוה לא יכולה לזרום בגוף שרירי ודחוס, אלא רק פראנה בתדר נמוך והישרדותי שיוצרת פחד מהתפוררות הגוף והזדקנותו.
תרגולי היוגה יוצרים גוף חזק וגמיש אבל אוורירי מאוד, ועל כן הוא מכיל יותר פראנה מרקמות.
לא תראו בהיסטוריה של היוגה יוגים מנופחים בשרירים. הם תמיד היו קלים פיזית ועדיין חזקים וגמישים.
3. יוגה היא נגזרת של מדיטציה
יוגה, במהותה, אינה תרגול ספורטיבי אלא תרגול מדיטטיבי שמתבצע בגוף הפיזי לשם העלאת התודעה.
כשהתרגול הופך למדיטטיבי אנו משתמשים בגוף ובנשימה כאובייקטים המסייעים לנו להיות נוכחים ברגע, ולכן אפשר לומר שתרגולי היוגה הם מדיטציה בתנועה.
כמו שאנו יושבים במדיטציה בכוונה להיות לגמרי רגועים ונינוחים, באותה נינוחות ורוגע אנחנו אמורים לשהות בתנוחות עצמן וגם במעברים מתנוחה לתנוחה.
תנוחות היוגה אמורות להיות מתורגלות באותה הרוח של ישיבה במדיטציה. בדיוק כמו שיושבים במדיטציה ולא מזיעים, לא קופצים, לא מתנשפים או מתאמצים, כך ננסה להימנע ככל האפשר מלהביא את האלמנטים האלה לתרגול תנוחות היוגה.
4. מערכת העצבים
מערכת העצבים האוטונומית שלנו מורכבת משתי תתי-מערכות:
המערכת הסימפטטית נועדה לפעול לפרקי זמן קצרים בלבד מכיוון שהיא שואבת מהגוף הרבה מאוד אנרגיה (פראנה). אנשים שהחיים עוברים עליהם במאמץ ובסטרס מרוּקנים מאנרגיה, מה שלאורך זמן מוביל לתשישות, דלקתיות יתר, פציעות וחולי.
רעידות בשרירים עקב עומס יתר, נשימה קצרה ומתנשפת, הזעה שמעידה על תרגול במאמץ, ותחושת כאב במשך תרגולי היוגה ולאחריהם, כל אלה הם סממנים שהמערכת הדומיננטית בזמן התרגול היא המערכת הסימפטטית שמכניסה את הגוף למצב של סטרס ומרוקנת אותו מפראנה.
לעומת זאת, תרגול איטי, קשוב וחסר מאמץ המלווה בנשימה שקטה ורגועה, יגרום להאטת קצב הלב ושאר המערכות בגוף על ידי הפעלתה של מערכת העצבים הפאראסימפטטית שמכניסה את הגוף למצב של רוגע ומשקיטה את תנודות התודעה.
לכן כשהמערכת הפאראסימפטטית דומיננטית בתרגולי היוגה, הגוף הפיזי משתמש במינימום אנרגיה בזמן התרגול, בדיוק כמו במדיטציה, מה שמאפשר לפראנה שנותרת בגוף להישמר בצ׳אקרות – מרכזי האנרגיה שמשמשים כחשבונות חיסכון של אנרגיה בגוף הפראני.
5. תרגול ללא רצון
חשוב לזכור שיוגה, במהותה, היא תרגול רוחני ולא אימון גופני, ולכן השאלה שעולה היא: איך אפשר לפצוע במודעות את הגוף כשמתרגלים תרגול רוחני?
כשהתרגול מתקיים ברמה הפיזית בלבד, הצורך שלנו להרשים את עצמנו ואת האחרים בביצועים ובהישגים של הגוף שלנו יהיה בעדיפות ראשונה ויבוא על חשבון ההקשבה לגוף ולאותות שהוא שולח לנו בצורת כאב, כשהוא במצוקה.
ברמה הפיזית בלבד, התרגול תמיד יהיה מוכוון מטרה ויכיל בתוכו מידה מסוימת של רצון.
זה יכול להיות רצון עז להיות חזקים וגמישים יותר או אפילו רגועים או רוחניים יותר.
ברגע שיש רצון, זה אומר שאנחנו לא נוכחים ברגע, כי אז התרגול הוא לשם מטרה עתידית ולא לשם התרגול עצמו.
כשהתחלתי לתרגל יוגה השתמשתי בהמון כוח ומאמץ כי פשוט לא ידעתי אחרת. כל חיי סיפרו לי ש-No pain no gain והשלכתי את האמונה הזאת על התרגול, מה שהביא איתו כאב ופציעות. בזמנו לקחתי זאת כמובן מאליו, כחלק מתרגולי היוגה.
תרגלתי מתוך רצון גדול ״להצליח״ ו״להוכיח״, ומתוך הניסיון שלי אוכל לומר לכם שגם אם תגיעו עם כפות הידיים לרצפה בכפיפה קדימה בעמידה, אם לא תשחררו את הכמיהה העזה להישגים מסוימים בתרגול, לא תוכלו לשחרר את התסכול העז שבחיי היום-יום שלכם מכל הדברים שאתם חושבים שחסרים לכם.
עם הזמן, ככל שהתמדתי בתרגולי היוגה הבנתי דרך הגוף והנשימה שזה שאני עושה תנוחות יוגה, זה לא אומר שאני מתרגל אותן ברוח היוגה, כלומר מתוך חמלה לגוף (Ahimsa).
הבנתי שלא שווה לפצוע את הגוף בשביל יוגה, ובין שאצליח או לא אצליח להביא את הרגל אל מאחורי הצוואר, עדיין אמות בסוף 🙂
וכך, בהדרגה, במקום לכפות על הגוף את התנוחה, למדתי להרפות לתוכה. התחלתי לתרגל בלי רצון ובלי ציפייה. פחות עשייה, יותר שהייה.
האם אתם מסוגלים לנוע ללא רצון במשך התרגול? האם אתם מסוגלים לשהות בכל תנוחה באפס מאמץ וכאב? כדי ליישם זאת עלינו לרסן במשך התרגול את המיינד האמביציוזי שלנו, שמוכן להפעיל מאמץ פיזי ומנטלי על הגוף ואיבריו רק כדי ״להשיג תוצאות״.
